בהמשך לפוסט הקודם לגבי השאלות כנכה.
אמ:לק: הגבול לא נגיש והעובדים בישראל חסרי רגישות!
עברתי את הגבול בערב כיפור, היחס בצד הישראלי היה מזעזע, אין עם מי לדבר בכלל, ניסיתי לתפוס אותם בטלפון ובווצאפ 4 ימים מראש כדי לברר. אף אחד לא ענה ולא חזר.
כשהגעתי היה תור ענק ובלי אפשרות לדבר עם אף אחד על הצורך בכיסא גלגלים (אני לא צריכה ביום יום רק בהליכות ארוכות, ככה שאין לי אחד). מזל שלא הגעתי לבד, המלווה הלכה והביאה. הייתי עם מלווה ושתי נשים מעל גיל 70. לא עניין אותם ונתנו לי להכנס בלי תור רק עם המלווה (איך זה עוזר לי אם אחר כך אני צריכה להמתין להם שעה?).
בכל הדרך היינו לבד וללא מלווה (בניגוד לבן גוריון שם אנחנו עושות את כל הדרך עם מלווה), צריך את להתחנן מכל אחד לזוז ולקוות שאף אחד לא יעוף עליך. כשהגענו למקומות שצריך לפתוח את השער במיוחד כנכה על כיסא גלגלים צריך לצרוח להם כי הם במרחק ענק ממך, כל כך לא התייחסו אלינו שאחד הממתינים בתור התקדם ודי צעק עליהם שרק ישמעו.
כשהגענו לביקורת דרכונים בצד הישראלי אמרו לי לכי לדלפק 1, הדלפק הנגיש. שם עמד בחור שעובד שם ונתן למשפחה אחרי משפחה לעקוף אותי ולא הבין למה אני מתעצבנת. כשהגעתי כבר לחיבור בין הצד הישראלי למצרי ניסיתי להסביר לאחת הבודקות שם שלפי מה שכתוב באינטרנט הם צריכים להודיע לצד המצרי שאני צריכה לקבל עזרה. נפלתי על אוזניים ערלות, לא עניין אותה והיא אמרה שוב ושוב שזה לא המצב, שהתעקשתי היא פשוט אמרה שאם זה לא מוצא חן בעיני היא פשוט תלך ??♀️.
מתקרבת רק עם הכיסא לגבול חוטפת צעקות שלא אעבור. שוב מזל שאני לא לבד והמלווה הלכה לצד המצרי וביקשה כיסא. שם הגיע בחור שלקח אותי את כל הדרך, עקף איתי את כל התור ועזר לי לעלות את המזוודות לשיקוף (כי זה לא נגיש ויש מדרגות), כשיצאתי המשיך איתנו עד הביקורת דרכונים, עזר לנו להמיר כסף כי היה תור ענק ודאג שנעבור ציקצאק את הביקורת דרכונים. המצרים לא חייבים כלום ועשו את זה באהבה, הישראלים חייבים ושמו קצוץ.
***אם את.ה נכה וקורא.ת את זה, לעולם אבל לעולם לא להגיע לגבול לבד! לא אפשרי לעבור את הגבול לבד כנכה (שכל שדה תעופה הכי קליל לעבור).***
בכנות הרגיש לי שמענישים אותנו כי אנחנו לא נופשים בארץ.