"פאתיחה",
אני קוראת בשמה
בעודי מתיישבת בחול לידה.
"שמך, את מה הוא פותח?
את הלב?"
אני שואלת,
בערבית.
"אייווה!" היא עונה בבטחון, בחיוך ושובבות.
עיניה מחייכות ומביטות בי, ואני רואה מולי נמשים ומלא יופי.
היא יושבת בצל, ואותו בד שנשען במשקל רב על מצחה – פרוס על החול
ובו תיקים רקומים עבודת יד וחרוזים מעטרים.
לידינו שתי נשים בוגרות בבקיני שרועות על המזרונים,
קוראות ספר בזולה של סיני על החוף,
ורחש הגלים של הים האדום בשעת בוקר מלווה אותנו.
"איפה בנך?" אני שואלת.
"יצא". היא עונה לי בחיוך וגאווה.
"יצא לעבוד" והיא מצביעה על רצועת החוף.
לנסות ולמכור את מה שרקמו ילדות, נשים ומבוגרות
בביתן בהרים במשך שעות וימים.
הלב שלי נפל.
בדאגה.
בנה בן 7-8 לכל היותר, פאתיחה (אמו) ואחיו הצעיר בן השלוש ירדו אתמול לראשונה מההר הגבוה, במטרה לעזור בפרנסת הבית למכור מלאכת יד על החוף.
אתמול פגשתי אותם ביומם הראשון.
אין מילים לתאר כיצד נראים מבטיו של ילד בדואי משבט ג'בלייה, החי ליד סנטה קתרינה, ולראשונה בחייו נגלים אליו החופים של סיני ובעיקר הדמויות שנמצאות שם כשהוא בן 7-8.
מראות מכוכב אחר.
איך מעכלים את זה.
איך מגשרים על פערים של שמיים וארץ לילד תם שכזה?
וכך, יצא לפגוש את "המודרנה" מודל 2023 בצורת ישראלים נופשים.
אנשים, גברים ונשים שרויים בשמש שורפת וגלויה,
בזמן שכל היגיון בדואי ממליץ
לשבת בצל.
ואילו כאן, הנופשים עושים ההפך הגמור.
שוכבים עם מעט מאוד בד על הגוף, חשופים לשמש, חלקם לא זזים, אולי ישנים, חלקם בחבורות בנים בנות והכל כמו מופע מכוכב אחר לעיניים המתבוננות.
מה אומרים לילד שכזה?
כל מה שיכולתי לומר לו שהחיים של האנשים האלה שונים מאוד.
הם עובדים קשה כדי להגיע לכאן. וככה ביום-יום שלהם הם לא נראים.
הם באים לנוח מחיים עמוסים וככה הם נחים.
ביום הראשון בנה הבכור לא הוריד עין מאחיו בן השלוש. את החשש שלו הפגין בדאגה ואהבה רבה כלפי אחיו הצעיר כשהוא דרוך לבל יקרה לו משהו.
כשהבנתי שזה היום הראשון על החוף גיליתי שאינם יודעים מילה אחת בעברית או אנגלית. ניסיתי לחשוב מה אפשר ללמד אותם. ניסיתי להראות את הדמיון בין השפות. עברנו על מאה, מאתיים שלוש מאות כדי שיוכלו לומר מחירים, עוד מילה פה ומילה שם.
אבל לא הספקנו הרבה. בין לבין שאלתי על חייהם ופאתיחה התרגשה לספר. בערבית.
פאתיחה וילדיה גרים מרחק שעתיים נסיעה עד להר סנטה קאתרינה ולכן אין טעם לחזור. הם נשארים אצל אישה מקומית שנותנת להם חסות וביטחון בחוף (רוכלת כמותן) ומקום ללינה בסמוך לחופים. וכך עונדים להתחיל את חייהם במין רוטינה שתימשך שלושה-ארבעה ימים בסמוך לחוף ואז ישובו הביתה.
והאמת.
אני דואגת לבנה
שבבת אחת יוצא לעולם הגדול
ומולו הישראלי.ת הנופש.ת
בליתי פעמים רבות בסיני כשלא ידעתי ערבית.
יש לי זכרון של נשים רוכלות נודניקיות שיושבות לידינו כמו עניין שבשגרה. נזכרתי שגם אני ראיתי ברוכלות דמויות סתומות ולא ברורות.
אני מכירה היטב את הזלזול והדחקה בקצה של הפה כשמציצים לשלל התוצרת והמיקוח מתחיל.
אני מכירה דיבור ישראלי שנטוע בו 'מגיע לי', מולד והתנשאות טבועה,
ומילים כמו 'שלום' ו'תודה' וברכה נעימה בערבית נשמעות על ידי מעטים כל כך.
עם זה אמא ושני בניה יצטרכו ללמוד לחיות.
מול זה להיות מחוספסים בכדי להביא הביתה אוכל.
הראתי לפאתיחה את הציור הזה
שציירתי יום קודם.
היא התבוננה בסקרנות. במפגש הזה כפי שנראה מהצד.
הצבעתי על שתי הנשים ואמרתי, תראי אותן. אחת ככה והשנייה ככה.
וכמה שנראה שהן שונות, הן גם מאוד דומות.
מאחלת שנה טובה לכל הנופשים
ובבקשה תהיו מעט יותר רכים. קצת יותר נדיבים. העוני רב מאוד בסיני.
מברכת בכל יום על כך שלא הקשבתי לחששות הכבדים שסחבתי.
מחשבות שניסו להכשיל אותי מללמוד ערבית.
לא האמנתי שאוכל לזכור שפה חדשה, להעז לדבר.
ועשיתי זאת.
בזום ויש אינסוף קורסים.
יש לי עוד דרך ארוכה..
אבל מילים פותחות לב, והמרחב המדומיין והמתנשא מתפוגג נוכח המפגש המרגש עם החיים.
בזכות הערבית נפתחו חיי לנשים בדואיות בנגב ופתאום גם לבדואיות מסנטה בסיני. וכמה שזה מרגש.
תודה למי שהגיע עד לכאן.
שנה טובה!