עוד קצת הרגעה בטחונית למפחדים (טקסט ארוך, מי שלא מפחד שלא יטרח)

עוד קצת הרגעה בטחונית למפחדים
(טקסט ארוך, מי שלא מפחד שלא יטרח)
————————————————–
בדרך כלל אנחנו מפחדים ממה שלא מוכר לנו ולכן כדאי להכיר מעט את הפוליטיקה הפנימית בסיני ואת הכוחות הפועלים בו על מנת להבין מדוע יש ישראלים שאינם חוששים להגיע לחופי סיני ולנפוש בכל הרצועת החוף שבין אילת לשארם א שייך.
חצי האי סיני הוא תחת ריבונות מצרית. בפועל זהו אזור בו גרים בעיקר בדואים. הם חיים שם בשבטים מאות שנים, אם לא יותר והם חלק מהאומה הבדואית, שאנשיה פזורים על פני ישראל, ירדן, ערב הסעודית ומצרים.
הבדואים הם עם שמסורתית אינו קשור לחבל אדמה ספיציפי, כי הם עם של נוודים (גם הצוענים כאלה, גם האינדיאנים ויש עוד עמים כאלה). יחד עם זאת, הם קשורים מאוד לחבלי ארץ שלמים, שמהווים את הטריטוריה שבתוכה הם נודדים. יש בסיני שבטים רבים שכל אחד חי בטריטוריה שלו ומתפרנס ממנה. וממה אפשר להתפרנס במדבר? ממה שיש . לכן לא בוחלים בשום מקצוע, הכל בהתאם לתנאים, לשליטים ולמצב הגיאו-פוליטי.
זה אומר שהבדואים בצפון סיני חיים כיום מהברחות (של סמים, של פליטים, של נשק, של נשים) בין הגבול המצרי, הישראלי והפלסטיני בעזה. אלה הקלפים שאלוהים חילק להם ואיתם צריך להביא אוכל הביתה. אולי יום אחד זה ישתנה. הבדואים בדרום סיני מתפרנסים מתיירות. ככה יצא. כולם גם מסכימים שהבדואים שבערב הסעודית חיים יותר טוב מאחיהם בסיני. כל שבט שומר בקנאות על מקורות הפרנסה שלו והעובדה הזו מקובלת על כל השבטים.
ועכשיו לנושא שלנו. מאז שהחלו גורמים בסיני – חמאס, דאעש, אל קעידה – לבצע פיגועים במטרה לפגוע בתיירות המצרית, נחלש זרם הישראלים שנהג לבקר בחופים. סיני מתויירת על ידי ישראלים מאז הסכם השלום בתחילת שנות ה-80. את הפיגועים שהיו בה ונפגעו בהם ישראלים אפשר לספור על אצבעות שתי ידיים. פעם זה היה חייל מצרי שירה לעבר תיירים בראס בורקה ופעם פיגוע בראס שיטאן ובמלון בטאבה והיו עוד. כל פיגוע כזה הוריד את זרם התיירים מישראל. גם האינתיפאדות בארץ הביאו לעצירה של התיירות, כי ישראלים רבים חששו לצאת לסיני ובילבלו בין פלסטינים לבדואים, כי הרי כולם ערבים.
לאחרונה שוב חוזרים הישראלים לסיני. אז מהיכן הביטחון? סיני היא גדולה, כמעט פי שלוש משטח ישראל. האזור בו מצויים היום כוחות עויינים נמצא בצפון חצי האי, ליד עזה, אל עריש, רפיח וקרוב לים התיכון. בצדק יגידו החוששים: "מה הבעיה להגיע מצפון סיני לדרומו ולפגוע בתיירים שבחופים?"
אז ככה: סיני זה לא אזור שאפשר לנוע בו בחופשיות. יש דרכים ראשיות וסלולות ויש גם ואדיות ושבילים בהרים. אי אפשר ללכת דוך דרך ההרים ולהגיע. תלכו לאיבוד או תמותו מצמא. מוכרחים להשתמש בדרכים המדבריות. על הדרכים הראשיות בסיני חולש הצבא המצרי ויש לו אינטרס ברור להציב מחסומים ולא לאפשר מעבר חופשי לגורמים עויינים והוא די מצליח. כולכם נפגשת במחסומים האלה בדרך לחופים.
אז מה קורה בוואדיות שבהרים? אלה מקומות שאי אפשר להתנייד בהם אפילו ברכבי 4X4. רק ברגל או על גמלים. השבילים הללו מוכרים בעיקר לבדואים ילידי המקום. כדי למנוע מעבר של מפגעים בדרכים הללו, יש לשני השבטים שבדרום סיני, טראבין ומזאיינה, אנשים חמושים שמסיירים בקביעות מסביב לכל רצועת החוף – כ-300 קילומטר מצפון לדרום ופנימה לתוך ההרים – ותפקידם (בין השאר, כי הם עושים בהרים עוד מלא דברים) לאתר כל מי שחדר לאזור, לברר מי הוא ולדווח. הם עושים את זה בלי רדאר ובלי מזל“טים. הם בדואים. מי שהכיר גששים בצה“ל יודע שהם מבחינים בעקבות ויודעים מי עבר בכל מקום, מתי, כמה אנשים היו שם, לאן הם הלכו, מאיפה באו ואפילו אם נשאו עליהם ציוד (אם טביעת הרגל עמוקה סימן שהאיש נשא משא כבד. אם עוקבים מספיק אחרי השביל, אפשר גם להגיע למקום שבו הוא נח ואז אפילו לנחש מה הניח על האדמה). כשהם מגלים חדירה לשטח שלהם, הם יודעים מיד אם זה בדואי שהלך שם, אם זה מישהו זר ועוין, אם זה חייל (תסמכו עליהם). אין להם בעיה להדביק את האנשים הללו, לברר מי הם, להרוג אותם אם צריך או להסגיר אותם לצבא.
מבחינת הבדואים, זה לא אומר שהם בוחרים צד פוליטי ותומכים בו. מדובר בשמירה על מקורות הפרנסה שלהם. הם יעשו הכל כדי להבטיח זאת. פיגוע אחד יעיף את כל התיירים לחודשים רבים. יש להם אינטרס מובהק לשמור על השטח נקי. זה מה שהם עושים. אני סומך עליהם מאוד. לפחות כמו שאני סומך על כוחות הביטחון אצלנו בישראל. זו הסיבה שאמשיך להגיע לסיני. אמשיך לטייל בחופים. אסמוך על הבדואים שהם חברים טובים שלי ואקווה שיום אחד יהיה שלום. אהה, כבר יש. אז אקווה שיום אחד ייפסק הטרור בעולם.
אין בדברים הללו המלצה לנסוע לסיני. הם מובאים כאן רק על מנת להוסיף עוד אינפורמציה למערך השיקולים של כל אחד לפני שהוא נוסע. מי שלא מרגיש בטוח, שיישאר בבית, כמו שאני לא נוסע לירושלים.