אז ככה,
חייבת לפרוק…
בכל ילדותי גדלתי בסיני.
החולות שלי, הים שלי, האבנים שלי…
ב-82 איבדתי אותה בצורה טראגית וכואבת.
במהלך השנים חזרתי אליה, כל פעם לכמה שנים, בתור תושבת חוץ שצריכה מקסימום כל 3 חודשים לחזור לגבול…
כל פעם שהייתי צריכה לצאת כמו גנב בלילה, כמו פושעת שחומדת את מה שלא שייך לה, נשבר לי הלב קצת.
לפני 20 שנה הלב נשבר סופית.
לא חזרתי יותר לסיני.
ובעוד יומיים אני שוב יוצאת לדרך, לדרך הביתה, למקום היחיד שאי פעם קראתי לו בית.
המקום שבו הלב שלי שלם.
ואני פוחדת…
פוחדת שלא אזהה את הבית שלי, את החול שלי, את הים שלי, את האבנים שלי…
כן, אני היום בת 52, אבל עדיין נשארתי אותה ילדה קטנה ויחפה, שרק רוצה לרוץ על החולות, להתגלגל על הדיונות ולצלול בתורכיז הזה בלי שום עזרים…
והיום אני בת 52, אמא לילדים מדהימים.
אבל עדיין מרגישה בפנים שאני אותה ילדה קטנה שרק רוצה לחזור הביתה…
ואותה ילדה קטנה, לא ישנה כבר שבוע, פוחדת להרגיש שוב את האהבה השורפת לסיני ואז להיאלץ לעזוב שוב…
בע"ה עד הפעם הבאה…
זהו, תודה שנתתם לי לפרוק.
תראו כמה חשובה ההסברה שלנו! קוראים לנו טרוריסטים. אומרים שאנחנו רוצחים קשישים וילדים?! אנשים תתעוררו עכשיו יותר מאי פעם חשוב
לפוסט >>
קבוצת הפייסבוק
אוקטובר 9, 2023
12:29 am